הנהג אשם עד שהוכח אחרת
הסעיף הנפשי הנדרש ברוב עבירות התעבורה הוא "אחריות קפידה", דבר המחייב את הנהג להוכיח כי עשה את כל מה שנדרש מנהג סביר בכדי למנוע את ביצוע העבירה.
נטל ראייתי כבד זה קשה ביותר וקשה שבעתיים במערכת משפטית שבה אחוז ההרשעות נושק ל- 100%.
כל סטודנט בשנה א' ללימודי המשפטים לומד כי אדם העומד למשפט פלילי יואשם בו באם הוכיחה המדינה כי הוא אשם מעל לכל ספק סביר. נטל הראיה היה מוטל על כתפי המדינה מקדמת דנא להוכחת האשמה והנה בשנים האחרונות החלה זחילה איטית להעברת נטל הראיה להוכחת הזיכוי לכתפיו של הנאשם.
זה התחיל בטפטופים קלים, אולם כל מי שמתבונן מהצד על עבודת החקיקה בשנים האחרות בכנסת מבין כי מדובר כבר בשינוי מהותי ולאורך שנים.
תחת הכנפיים החסונות של "המלחמה בתאונות הדרכים" מוגשות הצעות חוק שונות הכובלות עוד יותר את ידיו של הנהג להגן על עצמו ומאפשרות רק לבעלי הממון את האפשרות הקטנה כי אולי יזוכו בתיק, גם כך נוטים בתי המשפט לתעבורה להתייחס בדרך כלל בסלחנות לטעויות של שוטרים ברישום דוחות תנועה למרות שבהרבה מקרים יורדים טעויות אלו לשורשו של עניין ומהווים יותר מספק סביר האם נעברה בכלל העבירה שבגינה נרשם דו"ח זה.
אחת מהצעות החוק הינה שבימים אלו מונחת על שולחן ועדת הכלכלה של הכנסת נקראת תיקון מס' 87 לפקודת התעבורה (חזקת האמינות למידע המופק ממכשירי אכיפה) התשס"ח - 2008.
חזקה זו קובעת כי: "מידע הופק ממכשיר אכיפה יהיה ראיה קבילה לאמיתות תוכנו, וחזקה כי הוא מידע אמין אלא אם הוכח אחרת בכל הליך משפטי עפ"י פקודה זו..." ודברי ההסבר להצעת החוק מדהימים לא פחות: "במצב משפטי זה, שבו אמינותם של מכשירי אכיפה נמצאת חדשות לבקרים בהתדיינות משפטית, היציבות המשפטית ואמון הציבור במערכת אכיפת החוק נפגעים." וההמשך הוא כאמור לעיל שהתוצאה שהפיק המכשיר נכונה אלא אם הוכח אחרת.
מצב זה מביא את הדיונים בבית המשפט לתעבורה לכדי טוטליטריזם משפטי, אשר בו רק בעלי אמצעים יוכלו להתקרב למצב בו יסתרו את "חזקת האמינות" של מכשירי האכיפה המשטרתיים.
עוד הצעת חוק דרקונית את כדי אבסורד נוגעת לנהגים שנפסל רישיונם המדובר בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - חזקת מסירת הודעות למי שרישיונו נפסל על ידי בית המשפט), התשס"ח-2008, וזהו התיקון לחוק כלשונו:
" בעבירות תעבורה, עליהן חל סעיף 239א, רואים את ההודעה על גזר דין בו הוטלה פסילת רישיון הנהיגה או את ההודעה על ההחלטה בדבר פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."
חזקת מסירה זו קשורה לימיה הראשונים של המדינה, אז בחרו קברניטי המדינה שלא הוציא אלפי לירות על אישורי הדואר הרשום במיוחד כאשר היה מדובר בעבירות קנס בלבד.
עפ"י אותה חזקה די למדינה כי תוכיח כי היא שלחה את הדואר הרשום לנאשם בכדי לבסס את החזקה שדבר הדואר התקבל, אולם גם היום חזקה דרקונית זו כמעט אינה ניתנת לסתירה וכך קנסות בגין דוחות תעבורה האמירו לאלפי שקלים מבלי יכולת אמיתית לבטלם זאת משום שבתי המשפט לא נטו בדרך כלל לקבל את הסברי הנאשם שדבר הדואר לא התקבל אצלם.
כל זה בטל בשישים כאשר מדובר בעבירות קנס, והנה ההצעה החדשה להרחיב את אותה חזקת מסירה לאחת העבירות החמורות ביותר בפקודת התעבורה - נהיגה בזמן פסילה.
ושוב נופל נטל ההוכחה על הנאשם להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו.
לאזרחים מן השורה הצעת חוק זו ניראת הגיונית לחלוטין אדם לא הגיע למשפט נפסל רישיונו ולכן הבעיה היא שלו ולא של המדינה, אך האם ידעתם כי רשות הדואר מתעדת את רישומיה רק עד שנה לאחור, האם ידעתם שהיא ממש לא ששה לשחרר את הנתונים בעניין מסירת דברי דואר רשומים. כל זאת לא מפני שזה בעייתי אלא מפני שאין יכולת אמיתית לאשר האם דבר הדואר נמסר או לא נמסר.
האם ידעתם שבישובי הפריפריה ובעיקר כפרים בדרום ובגליל ממש לא מתבצעת מסירה אמיתית ואפילו אחד הפרקליטים בצפון ששיתפתי אותו בתחושותיי הקשות לגבי חוק זה סיפר לי שבכפר שלו מחלקת הדואר טסה לחו"ל לחודש וחצי מבלי שחולק דבר דואר אחד באותה תקופה ולך תוכיח שזה היה המצב כאשר השוטר כבר אזק אותך בגין נסיעה בזמן פסילה.
יוצא מכך שהצעה זו פוגעת פגיעה ישירה באוכלוסיות מסוימות ובעיקר מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שגם ככה המדינה בקושי מספקת להם את השירותים הבסיסים כמו חלוקת דברי דואר רשומים.
כך צצות להם אותם הצעות החוק ואותם חברי כנסת שצועקים מעל כל במה כי שר המשפטים פרידמן פוגע בדמוקרטיה הישראלית כאשר הוא מנסה לצמצם את זכות העתירה לבג"צ.
הולכים ומחוקקים חוקים שמצמצמים עוד ועוד את היכולת להוכיח את צדקתם בבית המשפט. היות ונטל הראיה במשפטי התעבורה הולך ועובר אל הנאשמים, בעוד שהאמצעים הקיימים לרשותה של המדינה הם חסרי תקדים בהיקפם הרי אותו נהג מהפריפריה אינו יכול בדרך כלל לשכור עו"ד ובוודאי שאינו יכול לשכור מומחה שיפריך את כל החזקות שנולדו לאחרונה ובלית ברירה הוא מסכים להרשעה ולענישה שבצידה רק בכדי לחסוך את עלות הפרכת החזקות. ובירור האשמה לעומק.
נראה כי בימים אלו מונחים כמו "חזקת החפות" "ואשמה מעל לכל ספק סביר" נותרו רק כמושגי יסוד במחברות הסטודנטים של הפקולטה למשפטים.
בעולם החזקות בתעבורה והסלחנות שמגלים בתי המשפט לטעויות בעבודת המשטרה בעת ביצוע אכיפת תנועה הנהג יהיה אשם עד שיצליח אם בכלל להוכיח אחרת.
הסעיף הנפשי הנדרש ברוב עבירות התעבורה הוא "אחריות קפידה", דבר המחייב את הנהג להוכיח כי עשה את כל מה שנדרש מנהג סביר בכדי למנוע את ביצוע העבירה.
נטל ראייתי כבד זה קשה ביותר וקשה שבעתיים במערכת משפטית שבה אחוז ההרשעות נושק ל- 100%.
כל סטודנט בשנה א' ללימודי המשפטים לומד כי אדם העומד למשפט פלילי יואשם בו באם הוכיחה המדינה כי הוא אשם מעל לכל ספק סביר. נטל הראיה היה מוטל על כתפי המדינה מקדמת דנא להוכחת האשמה והנה בשנים האחרונות החלה זחילה איטית להעברת נטל הראיה להוכחת הזיכוי לכתפיו של הנאשם.
זה התחיל בטפטופים קלים, אולם כל מי שמתבונן מהצד על עבודת החקיקה בשנים האחרות בכנסת מבין כי מדובר כבר בשינוי מהותי ולאורך שנים.
תחת הכנפיים החסונות של "המלחמה בתאונות הדרכים" מוגשות הצעות חוק שונות הכובלות עוד יותר את ידיו של הנהג להגן על עצמו ומאפשרות רק לבעלי הממון את האפשרות הקטנה כי אולי יזוכו בתיק, גם כך נוטים בתי המשפט לתעבורה להתייחס בדרך כלל בסלחנות לטעויות של שוטרים ברישום דוחות תנועה למרות שבהרבה מקרים יורדים טעויות אלו לשורשו של עניין ומהווים יותר מספק סביר האם נעברה בכלל העבירה שבגינה נרשם דו"ח זה.
אחת מהצעות החוק הינה שבימים אלו מונחת על שולחן ועדת הכלכלה של הכנסת נקראת תיקון מס' 87 לפקודת התעבורה (חזקת האמינות למידע המופק ממכשירי אכיפה) התשס"ח - 2008.
חזקה זו קובעת כי: "מידע הופק ממכשיר אכיפה יהיה ראיה קבילה לאמיתות תוכנו, וחזקה כי הוא מידע אמין אלא אם הוכח אחרת בכל הליך משפטי עפ"י פקודה זו..." ודברי ההסבר להצעת החוק מדהימים לא פחות: "במצב משפטי זה, שבו אמינותם של מכשירי אכיפה נמצאת חדשות לבקרים בהתדיינות משפטית, היציבות המשפטית ואמון הציבור במערכת אכיפת החוק נפגעים." וההמשך הוא כאמור לעיל שהתוצאה שהפיק המכשיר נכונה אלא אם הוכח אחרת.
מצב זה מביא את הדיונים בבית המשפט לתעבורה לכדי טוטליטריזם משפטי, אשר בו רק בעלי אמצעים יוכלו להתקרב למצב בו יסתרו את "חזקת האמינות" של מכשירי האכיפה המשטרתיים.
עוד הצעת חוק דרקונית את כדי אבסורד נוגעת לנהגים שנפסל רישיונם המדובר בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון - חזקת מסירת הודעות למי שרישיונו נפסל על ידי בית המשפט), התשס"ח-2008, וזהו התיקון לחוק כלשונו:
" בעבירות תעבורה, עליהן חל סעיף 239א, רואים את ההודעה על גזר דין בו הוטלה פסילת רישיון הנהיגה או את ההודעה על ההחלטה בדבר פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."
חזקת מסירה זו קשורה לימיה הראשונים של המדינה, אז בחרו קברניטי המדינה שלא הוציא אלפי לירות על אישורי הדואר הרשום במיוחד כאשר היה מדובר בעבירות קנס בלבד.
עפ"י אותה חזקה די למדינה כי תוכיח כי היא שלחה את הדואר הרשום לנאשם בכדי לבסס את החזקה שדבר הדואר התקבל, אולם גם היום חזקה דרקונית זו כמעט אינה ניתנת לסתירה וכך קנסות בגין דוחות תעבורה האמירו לאלפי שקלים מבלי יכולת אמיתית לבטלם זאת משום שבתי המשפט לא נטו בדרך כלל לקבל את הסברי הנאשם שדבר הדואר לא התקבל אצלם.
כל זה בטל בשישים כאשר מדובר בעבירות קנס, והנה ההצעה החדשה להרחיב את אותה חזקת מסירה לאחת העבירות החמורות ביותר בפקודת התעבורה - נהיגה בזמן פסילה.
ושוב נופל נטל ההוכחה על הנאשם להוכיח כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו.
לאזרחים מן השורה הצעת חוק זו ניראת הגיונית לחלוטין אדם לא הגיע למשפט נפסל רישיונו ולכן הבעיה היא שלו ולא של המדינה, אך האם ידעתם כי רשות הדואר מתעדת את רישומיה רק עד שנה לאחור, האם ידעתם שהיא ממש לא ששה לשחרר את הנתונים בעניין מסירת דברי דואר רשומים. כל זאת לא מפני שזה בעייתי אלא מפני שאין יכולת אמיתית לאשר האם דבר הדואר נמסר או לא נמסר.
האם ידעתם שבישובי הפריפריה ובעיקר כפרים בדרום ובגליל ממש לא מתבצעת מסירה אמיתית ואפילו אחד הפרקליטים בצפון ששיתפתי אותו בתחושותיי הקשות לגבי חוק זה סיפר לי שבכפר שלו מחלקת הדואר טסה לחו"ל לחודש וחצי מבלי שחולק דבר דואר אחד באותה תקופה ולך תוכיח שזה היה המצב כאשר השוטר כבר אזק אותך בגין נסיעה בזמן פסילה.
יוצא מכך שהצעה זו פוגעת פגיעה ישירה באוכלוסיות מסוימות ובעיקר מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שגם ככה המדינה בקושי מספקת להם את השירותים הבסיסים כמו חלוקת דברי דואר רשומים.
כך צצות להם אותם הצעות החוק ואותם חברי כנסת שצועקים מעל כל במה כי שר המשפטים פרידמן פוגע בדמוקרטיה הישראלית כאשר הוא מנסה לצמצם את זכות העתירה לבג"צ.
הולכים ומחוקקים חוקים שמצמצמים עוד ועוד את היכולת להוכיח את צדקתם בבית המשפט. היות ונטל הראיה במשפטי התעבורה הולך ועובר אל הנאשמים, בעוד שהאמצעים הקיימים לרשותה של המדינה הם חסרי תקדים בהיקפם הרי אותו נהג מהפריפריה אינו יכול בדרך כלל לשכור עו"ד ובוודאי שאינו יכול לשכור מומחה שיפריך את כל החזקות שנולדו לאחרונה ובלית ברירה הוא מסכים להרשעה ולענישה שבצידה רק בכדי לחסוך את עלות הפרכת החזקות. ובירור האשמה לעומק.
נראה כי בימים אלו מונחים כמו "חזקת החפות" "ואשמה מעל לכל ספק סביר" נותרו רק כמושגי יסוד במחברות הסטודנטים של הפקולטה למשפטים.
בעולם החזקות בתעבורה והסלחנות שמגלים בתי המשפט לטעויות בעבודת המשטרה בעת ביצוע אכיפת תנועה הנהג יהיה אשם עד שיצליח אם בכלל להוכיח אחרת.
